פסק-דין בתיק ת"א 3766-05

מבוא

1.                  המנוחה, שעזבונה הוא התובע מס' 1, (להלן: "המנוחה"), הייתה חולת נפש ובעלת נכות פסיכיאטרית. בשנות חייה האחרונות היא ניסתה להתאבד פעמים אחדות וגילתה, כנטען בכתב התביעה, נטיות אובדניות. המנוחה הייתה מאושפזת באשפוז כפוי  במרכז לבריאות הנפש איתנים, הנתבע מס' 1, (להלן: "איתנים").

2.                  יום לאחר תום תקופת האשפוז הכפוי היא עזבה את איתנים על דעת עצמה ובחלוף מספר ימים חזרה לשם מרצונה. בהמשך לאחר שעברו עוד מספר ימים היא יצאה לחופשה. מייד כשיצאה את שערי איתנים, ביום 18.7.99, היא הגיעה לבית החולים הדסה עין כרם, עלתה לאחת הקומות העליונות וקפצה אל מותה.

3.                  התביעה שבפני היא תביעתם של העזבון, האלמן בנה של המנוחה לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו להם בשל הפטירה והיא הוגשה כנגד איתנים וכנגד המדינה, שמפעילה את המרכז הרפואי. עוד כולל כתב התביעה טענה לכך שנגרמו לתובעים מס' 2 ו- 3 (להלן בהתאמה: "האלמן"  או "הבעל" ו" הבן") נזקים נפשיים.

4.                  התובעים טוענים לקיומם של כשלים ובעיקר להתרשלות צוות איתנים שאפשר את יציאתה של המנוחה לחופשה באותו יום בכלל ומבלי שיציאתה תואמה עם בני המשפחה, ללא ליווי וללא השגחה. בנוסף לטענותיהם לרשלנות נטענו טענות בדבר הפרת חובה חקוקה. 

5.                  הנתבעים חולקים על חבותם כלפי התובעים והם מפרטים בכתב ההגנה את הנסיבות שהביאו לשחרורה של המנוחה לחופשה, את תהליך הטיפול שעברה ואת מעורבותו של האלמן בהחלטות שהתקבלו.

6.                  לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית. במהלך ניהול ההליך הגישו התובעים חוות דעת רפואית שנערכה על ידי פרופ' רוברטו מסטר.  הנתבעים הגישו חוות דעת נגדית, שנערכה על ידי פרופ' אבנר אליצור ולאחר מכן מונה מומחה מטעם בית המשפט - ד"ר משה איזק.

7.                  במהלך שמיעת הראיות נחקרו שלושת המומחים וכן האלמן והרופא המטפל, ד"ר אורן ישי.

העובדות

8.                  העובדות נלמדות משלושה מקורות: עדותו של האלמן, התובע מס' 2, עדותו של הרופא המטפל, ד"ר אורן ישי, והרשומה הרפואית. כפי שאפרט להלן אין למעשה מחלוקת רבה באשר לעובדות.

עדות האלמן

9.                  האלמן נסמך בתצהירו על התיק הרפואי. הוא מפרט בנוסף כי המנוחה אושפזה באשפוז האחרון ביום 12.7.99 וכי הצוות הרפואי לא עדכן אותו בעת שיצאה לחופשה ביום 18.7.99. עוד הוא מזכיר כי לאור הניסיונות הקודמים של המנוחה להתאבד בכל פעם שהיא הייתה אמורה לצאת לחופשה היו מגיעים הוא או אמה לאיתנים וחותמים על שחרורה ומלווים אותה.

10.              בחקירה הנגדית נשאל הבעל לגבי הערכתו, כפי שזו נלמדת מתוך התיעוד הרפואי וחוות הדעת, ולפיה המחלה היא 'דיבוק' הוא השיב כי הדברים אינם סותרים וכי הדיבוק הוא נפשי (עמ' 26, ש' 6). הוא אישר כי סבר שלאשתו נכנס דיבוק וכי הרב יכול להוציא אותו (עמ' 6, ש' 7-8). לדבריו היה מעודד את נטילת התרופות על ידי המנוחה והיה דואג לכך שתיקח (עמ' 26, ש' 18-21).  הוא אישר כי איים בגירושים בגלל הקושי לחיות כך בשל האשפוזים (עמ' 26, ש' 22-23).

עדות ד"ר ישי אורן

11.               ד"ר אורן היה בזמן הרלוונטי רופא מתמחה באיתנים ושימש כרופא המטפל של המנוחה משנת 1998. גם הוא נסמך בתצהירו על התיק הרפואי ומציין כי המנוחה אושפזה בחודש יוני 1998 למשך שבוע והייתה בטיפולו. בהמשך היא שוחררה ביום 1.11.98 והופנתה להמשך טיפול במרפאה בקהילה.  בטרם האשפוז האחרון בחודשים מאי ויולי היה אכן המעקב במסגרת רפואה בקהילה.

12.              ביום 12.5.99 המנוחה הגיעה מרצונה לבית החולים במצב של הפרעה פסיכוטית מאניפורמית. היא הייתה באי שקט פסיכומוטורי בינוני, אפקט מרומם, שטף דיבור ורפיון אסוציאטיבי. היא התאשפזה בהסכמה כדי לנוח בבית החולים והוחל בטיפול תרופתי. הטיפול היה במחלקה סגורה. כעבור שבועיים דרשה להשתחרר מאשפוז אך באותה עת הייתה עדיין במצב פסיכוטי מאניפורמי שמלווה בתוקפנות כלפי אחרים.

13.              בהתחשב במצבה הוצאה הוראה לאשפוז כפוי. כשהייתה רגועה החלה לפתח תובנה למצבה, הביעה רצון לעבור למחלקה שיקומית והסכימה לאשפוז ארוך טווח מרצון למשך כשנה. במקביל החלה עובדת סוציאלית בטיפול זוגי בניסיון לסייע לה בזוגיות ולהביא את בעלה לידי תובנה על מחלתה ועל הצורך בטיפול מתמשך. בעלה התנגד לתוכנית ודרש לשחררה בהקדם.

14.              ביום 6.7.99 פג התוקף של הוראת האשפוז וביום 7.7.99 יום לאחר מכן המנוחה דרשה להשתחרר לאלתר. למרות שהמצהיר סירב לבקשתה היא עזבה את בית החולים על דעת עצמה ודיווחה שהיא בביתה. בישיבת צוות נערך דיון וההערכה הייתה כי היא אינה מסוכנת לעצמה או לסביבתה ולכן לא הייתה אינדיקציה לאשפוז כפוי.